החלטה בתיק ת"א 28598-01-13

בקשה לסילוק על הסף.

לטענת המבקשים - הם הנתבעים בתביעה -  יש לסלק את התביעה על הסף, משום שמערכת ההסכמים עליה מסתמך המשיב - הוא התובע - בתביעתו, שללה ממנו את האפשרות להגיש תביעה בעילות שיסודן מצגים לא נכונים שלטענתו הוצגו לו.

המבקשים טענו כי ההסכמים הקנו למשיב זכות לתבוע את המבקשת 2 (להלן: " החברה") ואותה בלבד. אין למשיב ולא יכולה להיות לו זכות תביעה כלפי מי מנושאי המשרה בחברה. בנוסף, זכות התביעה היחידה מוגבלת רק למצגים המפורשים שצוינו בהסכם, והיא מוגבלת לתקופה של 24 חודשים בלבד ממועד השלמת העסקה, תקופה שחלפה זה מכבר. זכויות המשיב לתבוע שיפוי בגין מצג לא נכון מוגבלות אף הן בהסכם, ולמשיב אין לכן זכות לעתור לביטול הסכמי ההשקעה.

עוד הוסיפו המבקשים וטענו כי יש לסלק את התביעה על הסף בהיותה טרדנית וחסרת תום לב, משום שבהסכם ההשקעה הראשון נקבע מנגנון ליישוב סכסוכים בין הצדדים, בהליך של בוררות.

המשיב השיב לבקשה. הוא טען כי הסכם ההשקעה אינו מגביל את זכות התביעה שלו; וכי ממילא המבקשים 1 ו-3 אינם צדדים להסכם. על כל פנים, ההסכם על פי פרשנותו הנכונה, קבע כי הוא לא יחול על מקרה בו הופר מצג באופן זדוני, קרי הוא לא יחול על מצג שקרי שהוצג ביודעין - וזו טענת המשיב במקרה דנן. עוד נטען כי דרישת המבקשים להגביל את זכות התביעה בטלה בהיותה נוגדת את תקנת הציבור.

לגישת המשיב, אחריותו של המבקש 1 (להלן: " יוגב") היא אחריות אישית בנוסף לאחריות החברה, ואינה זוכה למענה בבקשה לסילוק על הסף. המשיב הוסיף וטען כי המבקשים מנסים להתחמק מלהשיב לכלל עילות התביעה, והם לא הרימו את הנטל הרובץ לפתחם במסגרת בקשה לסילוק על הסף. לגישת המשיב, טענות המבקשים אינן יכולות להתברר במסגרת בקשה לסילוק על הסף - משום שהן מחייבות בירור עובדתי.

באשר לטענה המתייחסת להליך הבוררות, נטען כי המבקשים לא העלו טענה לעיכוב הליכים בהזדמנות הראשונה האפשרית, הם גם לא פנו בבקשה לאכוף הסכם בוררות כלשהו ולא פנו לבורר המתאים לשיטתם. לכן יש לראותם כמי שוויתרו על הליך הבוררות. על כל פנים, למשיב אין הסכם בוררות עם המבקשים 1 ו-3.

עוד נטען כי יש לדחות את בקשת הסילוק משום שהיא נעדרת תצהיר לתמיכה בה. המשיב חזר על ההלכה לפיה סילוק על הסף הוא סעד קיצוני, ובית המשפט צריך להיעתר לו רק בנסיבות חריגות, שאינן מתקיימות במקרה דנן.

המבקשים השיבו לתגובת המשיב. לטענתם, לשון ההסכם היא ברורה, ולכן אין מקום להידרש לכוונת הצדדים לו. כל טענותיו של המשיב ביחס ליוגב הן טענות של מצגי שווא, תרמית והטעייה ביחס לשלושת הסכמי ההשקעה, טענות שמכוח ס' 7 להסכם ההשקעה, המשיב מנוע מלהעלותן. המבקשים ציינו כי אין מקום לתמוך בקשה לסילוק על הסף בתצהיר משום שהיא נסמכת על טענות משפטיות, על עובדות שלא שנויות במחלוקת ועל כתב התביעה והמסמכים שצורפו אליו.

דיון

לאחר עיון בטענות הצדדים, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

מבלי לקבוע מסמרות בשלב זה בהתייחס לשאלת פרשנותו הנכונה של הסכם ההשקעה, אני סבורה כי שאלת פרשנות ההסכם אינה שאלה שמן הראוי - בנסיבות המקרה דנן - להכריע בה במסגרת בקשה לסילוק על הסף. מן הראוי לבחון את טענות הצדדים ביחס לשאלה זו במסגרת ההליך עצמו, הן לאור העובדות שהצדדים יבססו במסגרת ראיותיהם, והן לאור לשון ההסכמים וכללי הפרשנות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון בהקשר זה.

מסקנה זו נגזרת מההלכה שנקבעה לאחרונה בבית המשפט העליון ביחס לפרשנות חוזים.  בע"א 3894/11 דלק נ. בן שלום מיום 6.6.13 (דעת הרוב של כב' השופט ג'ובראן). נפסק  כי:

" בבחינת אומד דעתם של הצדדים לחוזה השופט אינו בוחן דברים שבלב. הוא מנסה לאתר את רצונם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים במועד בו כרתו את החוזה, כפי שהוא משתקף ב'סיפור' אשר מספרים, מתחילתו בשלב המשא ומתן והרקע שקדם לו ועד לסופו (ע"א 4541/91 לוביאנקר נ. שר האוצר, פ"ד מח (3) 397, 407-408; א' ברק, 'פרשנות תכליתית במשפט' 338 (2003)). אכן, החוזה הכתוב הוא פרק חשוב - לעיתים החשוב ביותר - בסיפור. אולם השופט אינו יכול להסתפק בבחינת מילותיו של החוזה (ראו: פרשת ארגון מגדלי הירקות, פסקה 9 לחוות דעתו של השופט א' ריבלין)".

בהמשך אותו פסק דין התייחס בית המשפט גם לתיקון 2 לחוק החוזים הקובע בסעיף 25(א) לחוק החוזים לעניין פרשנות חוזה כי: " חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין". בית המשפט קבע כי ההלכה היא שהתיקון לחוק עיגן בחוק החוזים את כללי הפרשנות שפותחו בפסיקה.

בית המשפט הפנה לפסק הדין רע"א 3961/10 ה מוסד לביטוח לאומי נ. סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 26.2.2012, בו נקבע בהקשר זה בין היתר כי:

" תכלית זו מצביעה בבירור על כך שהפירוש הנכון לסעיף המתוקן (תיקון  2 לחוק החוזים, ר.ר.) הוא כדלקמן : חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין , בכפוף לחזקה פרשנית - ניתנת לסתירה - שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון , דהיינו : את המשמעות הפשוטה , הרגילה והטבעית של הכתוב . החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט , מתוך הנסיבות , כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון ; וכי למעשה - עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית . ודוקו : קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה ; לעומת זאת , היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון , חרף חשיבותה , אינו מכריע או בלעדי".

העולה מכל האמור לעיל, הוא כי לא ניתן להסיק מסקנה פרשנית ביחס להוראות ההסכם על פי לשונו בלבד במסגרת בקשה לסילוק על הסף, ללא בירור עובדתי של טענות הצדדים ביחס לפרשנות ההסכם מתוך הנסיבות. הגם שיתכן כי בסוף ההליך הפרשני תסייע למבקשים החזקה הפרשנית - הניתנת לסתירה - לפיה פרשנות החוזה היא התואמת את פשט הלשון כפשוטה, הרי שמסקנה זו צריכה להתקבל בסוף ההליך - ולא בראשיתו.  היא צריכה להתקבל לאחר שתינתן אפשרות לצדדים לסתור את החזקה, על סמך נסיבות שהצדדים יכולים לנסות להוכיחן, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון.

אינני מקבלת גם את טענת המבקשים ביחס להסכם הבוררות. המבקשים לא עתרו כי בית המשפט יעכב את ההליכים בתביעה לאור קיומו הנטען של הסכם בוררות, ולכן לא ניתן לקבל את טענתם ה"עוקפת" את חובתם לפעול בהתאם להוראות חוק הבוררות בהקשר זה - בקשה על פיה יש לסלק את התביעה על הסף "בהיותה טרדנית וחסרת תום לב", לאור קיומו של סעיף בוררות בהסכם.